עדות לטיפול: מעשה אהבה אמיץ של אמא

משפחות עם אדם אהוב הלוקה בנפשו נמצאות לעיתים קרובות במצב שבו אין להם כוח להביא את יקירם לטיפול. על מנת שהטיפול יהיה חובה, מטופל לרוב צריך לפצות עד לנקודה שבה הוא מהווה סכנה לעצמו או לאחרים.

היום שבו מליסה פנתה לבית המשפט כדי להעיד שבנה נזקק לטיפול היה אחד הימים הקשים בחייה.

מליסה היא אם לשניים ונהנתה מקריירות מצליחות בתחום הבריאות כקלינאית וכמנהלת.

היום, אני אסיר תודה על הקשר החזק והאוהב שלי עם בני, "אדם", שנמצא בטיפול בסכיזופרניה כבר חמש שנים. למרבה המזל, מצבו של הבן שלי הרבה יותר טוב מאשר כשהחל בטיפול לראשונה. הוא עובד במשרה מלאה, כותב מוזיקה מקורית עם חברים ונהנה לבלות עם המשפחה.

עם זאת, בזמן שהוא היה במצוקה של הפסיכוזה שלו, כשהסימפטומים מחמירים ללא הרף, תהיתי פעם אם מערכת היחסים שלנו תיהרס לנצח.

ביוני 2017 התבקשתי על ידי הצוות הרפואי של בני להעיד בבית המשפט על הצורך שלו בטיפול. קביעה זו תאפשר לצוות המטפל שלו להכריח את בני להתחיל בתרופות אנטי פסיכוטיות. נדרשו אומץ וכוח כדי להופיע באולם בית המשפט בו נכח בני ולהעיד כי הוא אכן חולה, היה זה זמן מה, ונזקק מאוד לטיפול בסכיזופרניה שלו הוא סירב.

לא היה שום דבר קל בעשרת החודשים שבהם נאבקנו לתמוך באדם שנאבק בהתפרצות חדשה של מחלת נפש כלשהי בעודו בכיר בקולג'. כשאישיותו השתנתה והוא נסוג מאיתנו, ליבנו הפך כבד. הלכנו על קו דק בין לשמור על אדם בטוח בבית הספר, לכבד את רצונו שנתרחק ולתת לו להמשיך לחיות בבית הספר בזמן שהוא מסיים את השנה האחרונה שלו.

ניסינו להתמקח איתו כדי להסכים להתייעצות פסיכיאטרית ללא הועיל, כיוון שהוא הכחיש עד כמה הוא מרגיש חולה קשה, וניסה לרפא את עצמו באמצעות תזונה מגבילה, יוגה ומדיטציה. על פי חוקי המדינה, לא יכולנו לאשפז אותו בניגוד לרצונו מכיוון שהוא מבוגר, ולכן קיווינו שיקרה משהו שיזרז אשפוז ללא התערבותנו. בסוף מאי, המשאלה שלנו התגשמה! מישהו התקשר למשטרה כי ראתה צעיר מתנהג בצורה יוצאת דופן, מסתובב מחוץ לביתה. המשטרה מצאה אותו לא משתף פעולה וחסר התמצאות. הם קראו ל-EMS, שלקח את אדם לבית החולים ויצר איתנו קשר. היינו כל כך אסירי תודה שהתהליך של קבלת העזרה הרפואית שהוא כל כך נזקק לו התחיל סוף סוף.

למרבה הצער, הדברים לא התנהלו כפי שציפינו, שכן במשך שלושה שבועות אדם סירב לכל תרופות. המנהל הרפואי אמר שהם לא הצליחו לשכנע אותו לציית, והם לא יכולים להכריח אותו ליטול תרופות שסירב ללא צו בית משפט. הרופא הסביר לי שהשלב הבא הוא ללכת בפני שופט, לבקש צו שהוטל על ידי בית המשפט לרפא אותו. היא גם שאלה אם אעיד. מיד התחלתי לעבוד בהכנת הצהרה שאוכל לקרוא בבית המשפט וניסיתי להכין את עצמי רגשית למשימה הזו.

שום דבר שאי פעם חוויתי לא יכול היה להכין אותי לאותו בוקר. בית המשפט היה ממוקם בקומת הקרקע של מוסד לבריאות הנפש של המדינה, שאינה סביבה מסבירת פנים, בלשון המעטה. הבן שלי דשדש פנימה, עם הליווי שלו מהמתקן השני, ומבט פנוי לגמרי בעיניו. עורך דין הציג את עצמו כפרקליט החולה שמינה בית המשפט. אמרתי לעצמי שזה דבר טוב, שהמדינה מנסה שמישהו "בצד של המטופל" ידאג לאינטרסים שלו, אבל תהיתי אם זה עלול להחמיר. לא אהבתי בכלל את התחושה של "אני נגד הבן שלי", מכיוון שמעולם לא הייתה לנו מערכת יחסים שנויה במחלוקת לפני המחלה הזו.

לעולם לא אשכח את הפרטים של אותו יום, ללא ספק אחד הקשים בחיי. לפני שפניתי לשופט, הסתכלתי ישר על אדם ואמרתי לו שאני מתנצל על כל דבר שאני יכול להגיד שפוגע ברגשותיו, ושכל מה שאני אומר היה כדי לעזור לו, גם אם הוא לא הבין את זה באותו הרגע. אמרתי לבית המשפט שאדם סובל כבר חודשים רבים ממחלת נפש ואינו מסוגל לקבל החלטות בריאותיות אחראיות בעצמו.

השופט פסק לטובתנו, והעניק לבית החולים את הזכות לטפל בכפייה בפסיכוזה של אדם.

פנייה לבית המשפט, שהייתה חוויה מאוד קשה ומפחידה עבור בעלי ואני, הייתה למעשה הזרז לדרכו של אדם להחלמה. אנחנו כל כך אסירי תודה למדינה ולשופט שהצליחו לתת כוח לרופאים המטפלים כדי שיוכלו לעזור לבננו. הבן שלי מרגיש טוב מאוד עכשיו, ויש לנו תקווה שהוא ימשיך להרגיש אפילו טוב יותר בעתיד.

היום, אדם מבין שהעדות שלי הייתה מעשה אהבה.