עמודי ענבר

התגברות על סכיזופרניה: עמודי ענבר

לעמודי ענבר הייתה ילדות נפלאה, מלאה בחברים ובני משפחה. כילדה, היא לא תיארה לעצמה שהיא תפתח סכיזופרניה.

במאי 2004, לאחר סיום לימודיה בקולג', עברה אמבר לעיר חדשה, החלה בעבודה חדשה בשירות נוצרי ועברה לדירתה הראשונה. הדברים נראו מושלמים. אבל אמבר החלה בירידה מתמדת. בהתחלה היא הראתה תסמינים של דיכאון. זה יסתחרר במהירות משליטה, ויהפוך לפסיכוזה.

אמבר זוכרת את יום חמישי, 9 בדצמבר 2004, היום שבו התבצרה בארון, משוכנעת שחברתה לעבודה פורץ לדירתה. היא התקשרה לאמה מתוך הארון. כאשר אמה של אמבר הגיעה, היא הסיעה את אמבר לרופא בעיר הולדתם, שם אובחנה כחולה בדיכאון. אמה שאלה את האבחנה.

שמונה ימים לאחר מכן, התסמינים של אמבר החמירו. היא אושפזה ביחידה הפסיכיאטרית של בית חולים. בבית החולים, לראשונה, היא החלה לשמוע במוחה קולות קשים ופוגעניים.

כמה ימים לפני חג המולד, היא עזבה את בית החולים בניגוד לייעוץ רפואי. במהלך החגים, אמבר האמינה שאינה זקוקה לתרופה האנטי פסיכוטית, והיא סירבה לקחת אותה. התסמינים שלה החמירו.

ב-12 בינואר 2005, אמבר אושפזה מחדש לאשפוז. בבית החולים היא סירבה לתרופות דרך הפה וקיבלה זריקות. הרופאים ערכו ניסויים בכמה תרופות במשך מספר שבועות, אך אף אחת מהן לא הרחיקה את הזיות וההזיות שלה.

זמן קצר לאחר מכן, אמבר הועברה לבית חולים מחקר גדול יותר, שם קיוותה משפחתה שהיא תקבל טיפול טוב יותר. בבית החולים היא סבלה מתופעות לוואי קשות של תרופות יעילות חלקית. מצבה הרגיש מהר מאוד חסר תקווה.

אמבר גם זוכרת את היום שבו הייתה בריאה מספיק כדי לעבור לטיפול חוץ, 12 בפברואר 2005. היא סוף סוף מצאה משטר תרופות שעבד עבורה, עם מינימום תופעות לוואי. כשענבר המשיכה לקחת תרופות, ללכת לפסיכיאטר, לעבוד עם יועץ ולקבל את האבחנה שלה, האישיות היוצאת שלה התחילה לצוץ שוב. היא סמכה על חברים תומכים מהכנסייה ומשפחה אוהבת ומקבלת בזמן שנלחמה בסימפטומים שלה, ולבסוף ניצחה.

סתיו 2007 היה זמן של התאוששות והרהורים עבור אמבר. הכנסייה שלה עודדה אותה ליצור סרטון המאיר את המסע שלה. בקיץ 2008, אמבר בחרה להשתתף במחקרים ארוכי טווח וגם במחקר קצר טווח. הן באמצעות הסרטון והן באמצעות המחקרים, היא ביקשה לעזור לאחרים ולתת בחזרה.

אמבר הגיעה למשרה חלקית ועברה מבית הוריה לדירה אחרת בסתיו 2008. כיום, בשנת 2018, אמבר עובדת במשרה מלאה, ומסייעת לסטודנטים בצרכים מיוחדים אחד על אחד. היא גרה בדירה משלה, נהנית להכיר חברים חדשים ומשחקת כדורעף.

החוויות של אמבר מלמדות אותה שאנשים שבאמת אכפת להם ממנה לא יגדירו אותה לפי מחלת הנפש. כשענבר מסתכלת לאחור על ארבע עשרה השנים האחרונות, היא נדהמת עד כמה היא התגברה. היום היא לא רק שורדת, היא משגשגת.