מתיו רייצ'ר

מתיו רייצ'ר, CRPS

Musician and Peer Specialist: Matthew Racher

יש לי זיכרונות ילדות נעימים מהשנים הראשונות שגדלתי בדרום מיאמי, פלורידה. בסופי שבוע הייתי משחק עם ילדים בשכונה. יום אחד נשבר קו מים והציף את הרחובות. חבריי לשכונה המקומיים ואני בנינו מיני סירות ורפסודות לצוף לצד המכוניות החונות.

I went to high school down the street at Gulliver, a college preparatory school with excellent faculty and an array of extracurricular activities. I became heavily involved in musical theatre, casting for lead roles in Grease, Into the Woods, and Once Upon A Mattress. After graduation from high school, I went off to college in Cleveland, Ohio, at Case Western Reserve University in fall 2004. I was interested in studying business and connecting with other like-minded students who had an interest in music.

במהלך לימודי התואר הראשון, בחורף 2005, התחלתי לחוות תחושות מורגשות של דיכאון וחרדה. התחלתי לישון בשיעורים ולהישאר ער כל הלילה. התרחקתי חברתית.

I remember in my freshman year I auditioned for an on-campus a cappella group as a baritone singer. I was so ecstatic to have been offered a position. But as my depression kicked in, I became less and less interested in singing and all my other musical interests. When my depression started to hit full force, I began to self-medicate with drugs and compulsive gambling. I entered a dark hole: one in which I couldn’t stand to be present in my life. I felt I had to escape by any means possible.

בשנת 2006 עברתי לאוניברסיטת מיאמי ליד בית הוריי, וגרתי עם הוריי. כשחזרתי לגור איתם, לקחתי איתי את כל כלי ההתמודדות האסקפיסטיים שלי, כולל מריחואנה והימורים כפייתיים. התמכרות לסמים והימורים הפכו לחברים הכי קרובים שלי. כל החלומות והתקוות שלי נראו כהבהוב אור מרוחק ובלתי ניתן להשגה.

While living with my parents, they noticed I was experiencing a decline in my mental health. I was more isolated than ever, shuttered in with a mind filled with incoherent thoughts. I would sleep all day with the window shades down. I recall a decline in my personal hygiene. My depression had taken over, and I felt as though my life were over, as if I were trapped in an existence that was merely a shell of who I once was.

My parents brought me to see a psychiatrist. I began engaging in psychotherapy two to three times per week. Several medications were prescribed including bupropion, sertraline, and lamotrigine. I started taking the medications, and although they helped for a short while, I would always resort back to old habits and my own ways of escaping reality. I began to mix the marijuana use with the medication and spiraled down even more.

בשנת 2009, בעודי גרתי בבית עם הוריי והשתתפתי בשיעורים מקומיים באוניברסיטת מיאמי, סבלתי מהפסקה הפסיכוטית הראשונה שלי. אני נזכר בתחושות של פרנויה עזה שאילצו אותי להביט באובססיביות מבעד לתריסים של חלוני. הייתי משוכנע שנהג המשלוח של פדקס נשלח לביתי על ידי ה-FBI. אני זוכר שצעדתי קדימה ואחורה עם מחשבות דוהרות שמכלות את מוחי. חשבתי שהעולם נגמר, וזו הייתה אשמתי.

My parents noticed that my behavior was off, and we met again with my psychiatrist. He recognized that I was experiencing psychosis and prescribed aripiprazole (Abilify). On this medication, my symptoms started to slowly abate. A year following my psychotic break, I was able to focus more on school, and I graduated from the University of Miami (UM) in May of 2010 with a BA in psychology and a minor in music business. I was only able to graduate from UM because I was adhering to medication and determined to make it through my undergraduate studies.

בשנת 2010 סבלתי מאובדן מטלטל. החבר הכי קרוב שלי מהתיכון מת בהתאבדות. כששמעתי את החדשות, זה הרגיש כמו רעידת אדמה לגוף ולנפש שלי. לעולם לא אשכח את יושבי בחדר שלי מזועזע לחלוטין מהחדשות על האובדן הזה. לרוע המזל, זה גרם לי לברוח אל דרכי ההתמודדות השליליות שלי במקום לאמץ תהליך של אבל על האובדן.

לאחר שהמשכתי לשקוע בדיכאון ובשימוש במריחואנה, חוויתי אפיזודה פסיכוטית חמורה נוספת בשנת 2011. אני זוכר שהתעוררתי וחשתי גל עוצמתי של אנרגיה שזה עתה נמצאה. התקשרתי לכולם באנשי הקשר שלי והתנצלתי בפניהם, הודעתי להם כמה אני אוהב אותם. הזוי, אני זוכר שהרגשתי תחושת אשמה חזקה, והאמנתי שכל בן משפחה או אהוב בחיי הושפע לרעה מכל החלטה שעשיתי בעבר.

Soon after, while acutely psychotic, I ran away down the street, barefoot, as my father chased me. I was taken to the psychiatric hospital in South Miami for nearly three weeks. To this day I still believe that a significant catalyst for my second psychotic break was my avoidance of processing, embracing, and mourning the death of my friend. While in the hospital, I endlessly searched through the dimly lit corridors for my friend who I had lost to suicide.

היום אני אסיר תודה על הביטוח והמשאבים לכסות אשפוז כה נרחב.

After this stay in the hospital, I returned home to what was a long road ahead, a road in which my family and support network tried everything possible to reintegrate me back into a level of connection within my community, and I continued taking Abilify. My parents drove me to doctor’s appointments, peer support groups, and local clubhouse events. My father offered me a job in his office so I could develop and build on work-related skills. My mother drove me to NAMI (National Alliance on Mental Illness) meetings and became passionate about volunteering with the Miami-Dade affiliate. She and a few other NAMI members helped revitalize and grow the local chapter into the remarkable organization it is today.

At that time, I also made a friend named Carlos who had similar mental health challenges. Carlos and I discovered our shared love of acoustic rock music and eventually formed a band, known as “FogDog.” To this day, we travel to different communities, spreading the message of hope through original music.

מעולם לא הרגשתי אסיר תודה על ההחלמה שלי מאשר היום. אני מרגיש תחושה של מטרה לתת בחזרה לקהילה שאפשרה לי לצמוח למקום שבו אני נמצא עכשיו.

I am currently working as a certified peer specialist and was recently awarded state certification through the Florida Certification Board. I recently graduated with my Master of Social Work degree and look forward to continuing work in the field of mental health and harm reduction counseling. I plan on working toward licensure to support individuals in achieving their mental health and substance abuse recovery goals, especially within the field of early intervention treatment and care for psychosis. I hope to continue my work to improve the reach of sustained community-based mental healthcare.

לא הייתי בעמדה היום לעזור ולשרת אחרים בקהילה שלי אלמלא תרופות, תמיכת משפחתי ו-NAMI מיאמי-דייד.

When I look back on my experiences from the dark depths of isolation and despair to the light of hope, support, and connectedness, I can only hope that others find it within themselves to never give up and to know that they are not alone. Only together can we discover the strength to quiet this voice and instill a sense of belonging and purpose.

I hope others can find the support and resources to pave a path towards their own light, purpose, and path of self-discovery and realize that recovery, in the face of pain and adversity, is, in fact, an actualization of our most unique, courageous, and resilient qualities. If we hold onto this path and never give up, our individual stories will serve to guide others.